בתנועה שנראתה כמו ריחוף קל היא נעה על הבמה ונחתה בעדינות לא מורגשת. המוסיקה הפסיקה.
שקט באולם. חושך. רק פנס אחד לבן האיר עליה, מדגיש את הפשטות ואת המורכבות של המופע, של קטע הריקוד האחרון. אישה אחת, קטנה, מוסיקה אתנית, תופים ועוד כמה כלים לא מוכרים. שמלה וגופייה שחורה. יחפה. מהבמה לא רואים כלום, לא רואים את אלף האנשים או יותר שישבו באולם בשקט מופתי, מכבים טלפונים, מצמצמים את עצמם בין משענות הכיסא, מקפידים לשמור נגיעה משכן לא מוכר.
למה הם באים לפה בכלל? בהתחלה הייתה קצת מזלזלת בהם, חושבת שהם באים לאותת לסביבה שהם אנשים תרבותיים, לא רק עבודה וילדים וחומר ועסקים. אחר כך למדה להבין. בהתחלה הייתה משננת את הריקוד, מאות שעות של חזרות, מקפידה על כל תנועה, על תזמון, רגל במקום יד מושטת. היה לזה מחיר. חוסר שביעות רצון תמידית. תמיד ראתה את הפגמים, את המקום בו יכלה להשתפר, הכעס הזה, על עצמה, חוסר שביעות הרצון. לא עניין אותה שאחרים החמיאו לה. מבחינתה זו הייתה צביעות או בורות או ניסיון לרצות. אני לא טובה, לא מספיק טובה, אמרה לעצמה. עד הפציעה.
זה לא היה משהו משמעותי, סתם מתיחה, לא משהו ששמים אליו לב. היא חיה עם הכאבים הללו כל החיים.
גם הפעם היא המשיכה, רק שהפעם זה היה שונה. יש לך מתיחה ברצועות של הברך, היה האבחון של הרופא. מנוחה של שלושה חודשים, אחרת תפגעי בברך.
שלושה חודשים?? עשתה בראש חשבון למי צריך להודיע, אלו הופעות מתבטלות, כמה כסף תפסיד…
למי אכפת מהכסף, מה אעשה בכל הזמן הפנוי. מי אני בכלל בלי הריקוד? לאן הולכים מכאן?
שקט, הסתכלה לתוך החושך, ידיים מתוחות לצדדים, פנים רפויות, נשימה עמוקה. תיפוף חלש, קצב איטי,
כלי מיתר הצטרף. עצמה עיניים והרגישה. לאן המוסיקה לוקחת אותה, לאן היא צריכה לפנות, מהי התנועה הבאה שצריכה להיות. מכה בתוף, פקחה את העיניים, סיבוב, איזון עם הידיים, הרגליים נעות על הבמה, כל המהות משתלבת עם הנגינה. עכשיו היא נמצאת באפריקה, כפר של חושות עם גגות מקש והיא שם במרכז.
האישה ממולה רוקדת לאט והיא מסתכלת, מנסה לעקוב. חזרה לבמה. הקצב עולה.
שלושה חודשים בבית, נפגשה עם מורה שלה מפעם. דיברו על המצב שלה. גם אני הייתי במצב הזה אמרה לה בחיוך. זה לא קל. אולי זה סימן לשנות. מה עם זוגיות? שאלה בעדינות. משלב מסוים השיחה תפסה כיוון מעייף. אחרי יומיים עלתה על האוטובוס לאילת, משם שבועיים לסיני.
עוד כלים מצטרפים, היא מוכנה לשיא. החלק הקשה מאחוריה. מכאן זו שירה בתנועה. הקהל מתמסר, מצטרף למוסיקה במחיאות כפיים, היא זורמת כמו מים על הבמה, מאבדת שליטה, מתמסרת לקצב.
ביום האחרון בסיני, פגשה אותה. אישה מבוגרת, שמנה. במבט ראשון לא נראתה קשורה למקום. סיני זה לא מקום לאנשים מסוגה. חם פה ולא נקי ומסודר ואין מזגן. האישה סבלה, ראו עליה שזה לא המקום בשבילה.
כל המהות שלה שדרה אני לא מחוברת לפה. למה באת לפה? שאלה אותה. האישה צחקה. ממש רואים עלי, כל כך בולטת. פעם ראשונה שלי פה. באתי לפה לסבול, צחקה. אני לא כמוך, אני אישה של בית של מסגרת, של שגרה. עכשיו הילדים גדלו ואיבדתי את עצמי. את לא יודעת כמה אני מקנאה בך.
אחרי ההקדמה הזו היא הלכה לקבלה והאריכה את החופשה בשבוע.
מחיאות הכפיים דעכו. זה מן שלב כזה בהופעה להעיר את הקהל, לתת לו תחושה טובה שעוד מעט זה נגמר.
בשנה האחרונה למדה להעריך אותם, לא לקבל אותם כמובן מאליו. את חושבת שמישהו מהם באמת שם לב אם היד נמתחת עד הסוף או הפוינט באמת נתיישר בזווית הנכונה. המוסיקה עברה להרמוניה קלה, נעימה. עכשיו הצופים נשענים לאחור, מרפים, נרגעים, מחייכים, לוחשים בשקט, איזה יופי, היא פשוט מושלמת.
הידיים מלוות את הגוף, עוברת לחזית הבמה, מחייכת. פעם שנאה לחייך.
אני רוצה להראות כמוך, אמרה לה האישה. החלום שלי לרקוד. אני רוצה שתלמדי אותי. אני מוכנה לעשות הכל. כולל לרדת ארבעים קילו. את לא רוצה להיות כמוני, צחקה, אבל אפשר להתחיל מכאן. היא התרוממה והתיישבה, שלחה יד לתיק והוציאה משם רמקול נייד, חיברה אותו לטלפון הנייד ושמה שיר הודי איטי.
אני שונאת מוסיקה הודית, אמרה האישה. יופי ענתה לה, עכשיו תקומי ותתחילי לנוע עם המוסיקה.
האישה צחקה, מה את רצינית? פה? באמצע המסעדה? לפני כולם? אני לא רוצה לעשות לאנשים טראומה, שיראו לוויתן זז. דימוי יפה צחקה, אז תעצמי עיניים ותזוזי לפי המנגינה.
רק התוף נשמע, היא התיישבה על הבמה, מניעה את הידיים בתנועות הודיות, מביטה לקהל. עצמה את העיניים והורידה את הראש. התוף נעצר, האור כבה. זהו המופע נגמר. שקט. חמש שניות. חמש שניות זה הזמן שעובר בין הסוף לבין מחיאות הכפיים. בין האור המלא שנדלק באולם. אז היא מרימה את הראש ורואה אותם עומדים. הרווח הזה, השקט הזה שאפשר למלא בו חיים שלמים. הרגע הזה של הצפייה שפעם היה כל כך מאיים. מה אם יצעקו עלי? מה אם יידלק האור ואף אחד לא יהיה וסתם רקדתי לעצמי? היום זה רגע של מנוחה. רגע של אושר, של השלמה.
