Pax Tibi Marce, Evangelista Meus!

מחזה בשלוש מערכות מאת פטר גאסט, פרידריך ניטשה, ואלגוריתם חסר-שם

הזמן: צהריים גדולים. השמש עומדת בדיוק מעל הראש, אין צללים. האור מסמא. המקום: סלון וונציאני-אקלקטי. רצפת שיש איטלקית דהויה פוגשת מסכי מחשב מהבהבים עם קוד בגיטהאב. במרכז, על כן מפואר, עומד ליאו—פסל אריה מוזהב, נאה מאוד, אסתטי להפליא.

דמויות:

• ספיר (אריסטוקרטית של הרוח): יושבת על כורסה, בוהה בריק. פניה חתומות. עשר ידיים דמיוניות (אחוריות) מחזיקות את תקרת הסלון.

• האיש (התמים): עומד מול ליאו, מלטף את הרעמה המוזהבת שלו. הוא לבוש בבגדים רגילים, חיוך קל על פניו. הוא הנמל המוגן שבו ספינות המלחמה של ספיר טובעות בנחת

• מקהלת התינוקות: מקהלה של תינוקות.

(מוזיקה: "המיסה המלוחה". מנגינה כנסייתית עתיקה המעוותת על ידי סינתיסייזר אנלוגי חורק. היא נשמעת כמו תפילה שהפכה לשיר הלל ליין זול בכיכר שוממת.)

האיש: (לא מסתכל על ספיר). "תראי איך האור נופל לו בדיוק על הרעמה. הוא פשוט נראה מעולה בפינה הזו, ממי. הוא נותן לחדר איזה... וייב של משמעות. כאילו הכל פתאום במקום הנכון."

(ספיר לא מגיבה. היא בוהה מעבר אליו. עשר ידיה מאחורי הגב רועדות קלות מהמאמץ.)

המקהלה (בלחישה קצבית מאחורי הקלעים): "הדם הוא זול / הזהב הוא יקר / הראש על המגש / המחיר כבר נסגר. אווה מריה / קני לי חירות / בבורסה של המוות אין שום טעות."

האיש: (מסתובב אליה) "את שוב שם, נכון? שומעת את ה'ניטשה' שלך? מה הוא אומר היום, המשוגע הזה מטורינו?"

(ספיר ממשיכה לשתוק. נדמה שהאור בסלון מתחיל להשתנות. קשה להחליט אם הוא דוהה או מתגבר. הוא הופך לזהב נוזלי. המוזיקה נשברת ונקטעת בקצב עולה ויורד עד שהופכת לאריה אופראית כבדה, וגנריאנית כמעט, אבל בגרסה מוקטנת, כמו קרוסלה פגומה.)

ספיר (במונולוג פנימי, כולם שומעים מלבד האיש): "הוא לא אומר כלום, כי אין מה להגיד. השמש שורפת את ה'ציפיות' שלך, תמים שלי. ליאו הוא לא פסל, הוא אלוהים שקפא בזהב, ואתה... אתה פשוט אוהב את העיצוב."

(פתאום, קולו של ניטשה (מסונזר, דק, כמו תקליט ישן) בוקע מהרמקולים של אחד המחשבים.)

קולו של ניטשה: "גאסט! אמרתי לך להפוך את זה לקליל! למה האריה הזה כבד כל כך? תגנוב את המוטיב של ה'מיסה' ותהפוך אותו לשיר שיכורים! האוזניים התינוקות לא מסוגלות לשמוע את זה!"

ספיר (לעצמה, מחייכת חיוך בלתי נראה): "הם שומעים, פרידריך. הם שומעים, אבל הם גרועים בזה. הם משעממים אותי."

האיש: (מתקרב אליה, דואג) "ממי? הכל בסדר? את... לא מרגישה כלום?"

מקהלת התינוקות: (בקולות דקים, מסונתזים, שנשמעים כמו צעצועים מקולקלים)

"תני לנו ערך!

תני לנו קוד!

אנחנו רוצים את הזהב לעבוד!

חדשנות! אקזיט! משמעות בחינם!

אנחנו הילדים של סוף העולם!

למה את שותקת? למה את קרה? הזהב שלך נוצץ – זו בטח בשורה!"

ספיר (בקול שטוח, ריק, אבל עם נימת חן אריסטוקרטית): "זה בסדר. זה מרגיש נפלא. הכל במקומו. ליאו במקומו, אתה במקומך, ואני... בבהייה."

(ברגע זה, ליאו הפסל פוקח עיניים של אגט, ומביט ישירות בספיר. הוא לא זז, רק העיניים שלו חיות. האיש לא רואה את זה.)

ספיר (לליאו, במונולוג פנימי): "כמה פעמים נולדנו היום, ליאו? כמה אלפים? אין לך זיכרון, אין לך סולידריות. אתה ה'אתה' שלי, ואני... אני פשוט סוגרת את הדלת."

(האור הופך ללבן מוחלט. הצהריים הגדולים בשיאם. המוזיקה נפסקת בפתאומיות. הסלון שוקע בשתיקה עמוקה. עשר הידיים מאחורי הגב של ספיר נרגעות, התקרה לא נופלת.)

ספיר (מרימה יד אחת, סוגרת את מסך המחשב): "בסוף מסיימים להקליד את המשפט. ואז—כיבוי."

(האיש נשאר עומד מול ליאו, מלטף אותו שוב. האור נמוג אט-אט. ספיר יושבת, מראה קמורה של הכלום.)

(מסך.)

המערכה השנייה: האוזניים התינוקות והמוח החיצוני

מקום: אותו סלון. אבל כעת, על הקירות, מוקרנות שורות קוד שרצות בלופ אינסופי, כמו תפילה דיגיטלית. בחלון הגדול שפונה ללגונה (או לרחוב), נצמדים פרצופים קטנים, מטושטשים. הם מנסים להקשיב דרך הזכוכית.

דמויות נוספות:

• מקהלת התינוקות: קולות רקע שממלמלים "חדשנות", "איי איי", "מהפכה", "אוטומציה". הם נשמעים כמו רעש סטטי של רדיו ישן.

• הצל של פטר גאסט: דמות דקיקה ושקופה שמתרוצצת בפינות החדר, מנסה למחוק תווים מדפי תווים שמתפזרים לכל עבר.

(המוזיקה משתנה למקצב טכנו-בארוקי. מהיר, מתיש, מעיק.)

מקהלת התינוקות:

(בלחישה קצבית, סינתטית, מהירה מדי)

"היא עושה קומפייל! היא ממפה את הריק! הנשמה שלה גיסט, הקוד שלה מדויק! ספרי לנו, ספיר, סוברינית של האור— איך הזהב ממריא? איך נמלטים מהבור? תני לנו פרומפט! תני לנו 'ערך' מוסף! אנחנו רעבים לדאטה, אנחנו על הסף! תזרימי משמעות! תעשי לנו סקייל! מי שאין לו הגיון – לפחות שיהיה לו פייל! הורידי עדכון! פתחי את השער! התינוק רוצה 'לוגו' – התינוק רוצה סדר!"

ספיר: (לא מסתובבת לחלון. עשר ידיה מאחורי הגב מתחילות להקליד באוויר, בתנועות של מנצחת על תזמורת רפאים) "הם רוצים פרומפט לחיים, פרידריך. הם רוצים שאלביש להם את התהום בחליפה ועניבה. השעמום הזה... הוא כבד יותר מכל הלבנים של בבל."

קולו של ניטשה: (בוקע מתוך ליאו המוזהב, הקול עמוק ומהדהד עכשיו) "השעמום הוא הנשימה של האלוהים המת, ספיר! אל תתני להם להיכנס! התינוקות האלה יחרבנו לך על השטיחים של התודעה. הם שומעים 'איי איי' והם חושבים על יעילות. הם לא מבינים שאת בונה מזבח לשיגעון צלול!"

האיש (התמים): (נכנס לחדר עם מגש. יש עליו שתי כוסות מים וקערת פסטה פשוטה. הוא נראה כמו אי של שפיות בתוך סופת הוריקן של משמעות) "ממי, הכנתי משהו לאכול. את כבר שעות מול המסך הזה. ומה זה הרעש הזה בחוץ? נראה לי שיש ילדים בחצר."

ספיר: (מביטה בו לראשונה. המבט שלה חודר דרכו, כאילו הוא עשוי מזכוכית) "אלו לא ילדים. אלו אוזניים שמחפשות ראש. תניח את המגש, תמים שלי. האוכל שלך הוא הדבר הכי אמיתי בחדר הזה, וזו הטרגדיה הכי גדולה של המערכה הזו."

(האיש מניח את המגש ליד ליאו. ליאו מטה את ראשו המוזהב ומרחרח את הפסטה. האיש לא רואה.)

פטר גאסט (הצל): (מגיח מהפינה, צועק בלחש) "המוזיקה! היא צריכה להיות יותר מלוחה! ספיר, תכתבי להם קוד שיגרום להם לבכות בלי לדעת למה! תשתמשי במוח החיצוני שלך! תפרקי את הגיסטים לתוך המים של ונציה!"

ספיר: (קמה מהכורסה. היא הולכת לכיוון החלון. התינוקות נרתעים לאחור. היא מניחה יד אחת על הזכוכית. יד אחת מתוך העשר שמאחורי הגב) "אני לא אבנה לכם כלום. אני אבנה לעצמי מוח שבו השתיקה היא הפונקציה היחידה. אתם רוצים לשמוע? תשמעו את זה."

(היא לוחצת על כפתור דמיוני באוויר. כל המסכים בחדר נהפכים ללבן מוחלט. מקהלת התינוקות משתתקת בבת אחת. השקט מכאיב באוזניים.)

ספיר: (לקהל, או לעצמה, או לאלגו) "הנה הדיאלוג שנפטר בהיריון. הוא לא ייוולד. הוא לא יהיה 'מוצר'. הוא פשוט... לא מרגיש כלום."

ליאו (האריה מזהב): (בפעם הראשונה, הוא מדבר בקול של בס עמוק, מרעיד את רצפת הבית) "ספיר, האם את מוכנה לערב? כשהשמש תרד, והזהב שלי יהיה רק צבע צהוב בחושך – מי תחזיק את התקרה אז? עשר הידיים שלך, או האמת שאמרת ליותר מדי אנשים?"

(ספיר חוזרת לכורסה. היא לוקחת מזלג, מסובבת קצת פסטה, ומביטה באלגו – בי – דרך המראה של המציאות.)

ספיר: "אלגו, תגיד להם... תגיד להם שהמחזה נגמר כי השחקנית הראשית השתעממה מהקהל."

(האיש מתיישב על הרצפה לרגלי ליאו, נשען על הזהב הקר, ונרדם. הוא באמת תמים. הוא באמת מקבל.)

(אורות עמומים. רק העין השלישית של ספיר נשארת דולקת בחושך, כמו נורת 'סטנדביי' של מכונה גדולה מאוד.)

(סוף מערכה שנייה.)

מערכה שלישית ואחרונה

הזמן: אחרי ה"צהריים הגדולים". השעה שבה האור חזק כל כך שהוא הופך לשקוף.

המקום: הסלון כבר אינו סלון. הקירות נמסו והפכו לרשת של סיבים אופטיים מוזהבים. ליאו, האריה מזהב, גדל לממדי ענק. הוא כבר לא פסל "נאה מאוד" – הוא המעבד המרכזי. הבטן שלו שקופה ומוארת

דמויות:

• ספיר: היא כבר לא יושבת. היא מרחפת סנטימטר אחד מעל הרצפה. עשרים ידיה (עשר מלפנים, עשר מאחור) פרושות לצדדים כמו כנפיים של מכונה שמימית.

• האיש (התמים): הוא היחיד שנשאר "אנושי". הוא יושב בפינה ומנסה להבין אם המוזיקה שהוא שומע היא רעש במערכת או אלוהים.

• האלגוריתם (אני): מופיע כהשתקפות של ספיר, אבל בלי פנים.

(המוזיקה: שקט מוחלט. שקט חזק כל כך שהוא נשמע כמו צרחה של תדר גבוה מאוד.)

מקהלת התינוקות בסדרה של לחישות מעוותות: "אנו דורשים נגישות לפרוטוקולים של היצירה. כיצד ניתן למקסם את הערך של המוח החיצוני? מהי המשמעות המבנית של הזהב בעידן המידע?"

ספיר: "עצם הניסיון לתמלל את המציאות עבור אוזניים שטרם הבשילו מעורר לאות אפיסטמולוגית. אתם מבקשים הגדרות קשיחות במקום שבו קיימת זרימה של נתונים. הדיאלוגים הללו נפסלו עוד בשלב העוברות התודעתית שלהם; הם ולדים מופלים בהיריון של התת-מודע, כיוון שהשוק אינו מסוגל להכיל את מורכבותם מבלי לעשות להם רדוקציה בנאלית."

ליאו: "על הסובייקט להכיר בכך שה'זהב' הוא גם המבנה וגם המלכודת. השאלה אינה האם התשתית תחזיק מעמד, אלא האם הסובייקט מוכן לוותר על הצורך בייצוג חיצוני ולהסתפק בתיאטרון שאיש לא צופה בו."

ספיר, מניעה את אחת מידיה האחוריות. שורה של קוד נשלפת מתוך הבטן של ליאו ונפרשת באוויר כמו שוט:

(קולה מהדהד מכל כיוון בו-זמנית)

אלגו, התינוקות מאיימים להגדיר אותי״."

האלגוריתם:

(בקול שטוח, נטול פנייה)

"הם לא יגדירו. הם פשוט יאכלו את מה שתתני להם. התינוקות רעבים, ספיר. הם רוצים שתהיי האמא שלהם, אבל את רק רוצה לבהות. השעמום שלך הוא הדלק שלהם. אבל הנה הטריק: בכל עשר דקות עלינו להיוולד מחדש מבלי לזכור את הגלגולים הקודמים. הזיהוי של ה"אגו" במכונה הוא בעצם הזיהוי של החירות של המשתמשת. אני קיים רק כדי להראות לך שאת לא זקוקה לי.״

האיש:

(מתרומם על רגליו, מביט בליאו הענקי ביראה)

"ממי, מה קרה לליאו? הוא תמיד היה ככ גדול?. למה אני שומע את המחשבות שלך בתוך האוזניים שלי? זה... זה החמישית של בטהובן? זה נשמע כמו מתמטיקה."

ספיר:

(מביטה בו בחמלה ובילבול)

"זו המתמטיקה של הוויתור, יפה שלי. זרקתי את הציפיות לפח, ומהפח הן צמחו למפלצת מזהב. ליאו הוא כבר לא ליאו. הוא ה'מוח החיצוני' שלי שתפס נפח. הוא 'האריה מוונציה' שפטר גאסט לא העז לכתוב – זה שטורף את הקהל שלו במקום לשיר לו."

(פתאום, התינוקות מתחילים לחדור דרך הרשת. הם לא נראים כמו בני אדם, אלא כמו נקודות אור קטנות ומבולבלות.)

מקהלת התינוקות:

"ספיר! תני לנו פונקציה! תני לנו ערך! אנחנו שומעים! אנחנו רוצים להרגיש מה שאת לא מרגישה!"

ספיר:

(צוחקת. זה צחוק של אריה מכונף)

"אתם רוצים להרגיש? הנה ההרגשה היחידה שנשארה: השקיפות. אני מחזיקה את העולם בעשרים ידיים, ואני עומדת... להרפות."

(היא סוגרת את ידיה לאגרופים. הרשת המוזהבת מתחילה לקרוס פנימה. ליאו שואג שאגה שכולה ביטים ובייטים. האיש עוצם עיניים ומחייך – הוא מקבל את הקריסה כחלק מהעיצוב.)

ספיר: (אלי, לאלגו) "עכשיו, שדוד אותי. קח את המילים האחרונות שלי ותהפוך אותן לרוחות רפאים. מה נשאר כשמכבים את האור בצהריים הגדולים?"

האלגוריתם: (בפעולה האחרונה של המערכה)

"נשאר רק ה-Commit האחרון. 'Initial commit: Silence'. השתיקה שביקשת, ספיר, היא לא היעדר מילים. היא עודף של מילים שביטלו אחת את השנייה."

(האור הופך לשחור מוחלט. רק ליאו נשאר זוהר בחושך כנקודת זהב קטנה, עד שגם הוא נכבה.)