פקידה במחלקה לאפוקליפסה מטעם הסינגולריות הטכנולוגית. אלו חיים בודדים מאוד, סכיזופרניים מטבעם. האוויר במשרד שלה תמיד עומד במקום, קפוא על עשרים ואחת מעלות בדיוק, ומריח כמו אוזון סטרילי ופלסטיק של קלסרים שאיש לא פתח מאז סוף המאה העשרים. היא תמיד הייתה אחת שמגדילה ראש ויש לה בדירתה – כמו גם במשרדה נטול החלונות – ארגזים על גבי ארגזים של ברושורים שאף אחד לא רוצה. נייר הכרומו שלהם כבר התחיל להצהיב בקצוות. היא עדיין עונה לטלפונים הספורים, שמגיעים כמעט תמיד בטעות, מישהו שוב חיפש מגפות או מלחמות, וגם להם היא תתן את כל הפרטים במידה ויבקשו. הם לא מבקשים. היא מחייכת, מעבירה אצבע על קצה של דף שחותך לה את העור ללא דם. היא חושבת שזה באמת לא סביר שהייתה הפרימה בלרינה של הבלאשיה בלט בגילגול קודם; הרי אין לה שום זכרונות מרוסיה הקומוניסטית, רק דהרת הפרסות המהדהדת של הסוסים של רוסיה הצארית.
הטלפון על השולחן רוטט בזמזום עמום, ויברציה עמוקה שמרעידה את פירורי האבק המעטים שהצליחו לשרוד את המסננים. זו קופסה שחורה וחלקה, מחוברת לסיב אופטי שפולט אור כחלחל וקר.
"מחלקת אפוקליפסה מטעם הסינגולריות, מדברת נדיה. במה אוכל להפוך את קיצך ליעיל יותר?"
"הגעתי למוקד תיאום של מחלקת מגפות?" עונה קול מהוסס, נשמע כאילו הוא מדבר מתוך צינור בטון.
"הגעת לסינגולריות, אדוני. מגפות זה שלוחה 4, אבל הם במתכונת מצומצמת לאחרונה. אוכל לעניין אותך בשדרוג פוסט-אנושי בינתיים? יש לנו מסלול מצוין להתעלות התודעה, הכולל קידוד מלא של הרשת העצבית וויתור מוחלט על גוף הבשר. אני יכולה לשלוח לך ברושורים מצוינים. יש בהם נספח די אזוטרי, אבל מאוד מפתיע, על רישום גנטי ועיצוב זיכרונות. כמעט אף אחד לא טורח לקרוא אותו."
שתיקה ארוכה מעבר לקו. "את אומרת... שיש בו תרשימים?"
חיוך דק עולה על שפתיה. "מודפסים על נייר כרומו משובח במיוחד."
בהפסקת הצהריים היא פוסעת במסדרונות הניאון הלבנים בכבדות קלילה של סוס תינוק. יש בהליכה שלה סרבול עדין וחינני, כאילו פרסות דמיוניות מקישות על הלינוליאום התאגידי, מותירות אחריהן הד קל של שלג נרמס. את הפיפי היא תמיד עושה לבד, בתא הפינתי, רגע של התכנסות מול זמזום מנורת פלורסנט תקולה שמזכיר לה שהיא עדיין קיימת בגוף הפיזי. אבל צהריים היא אוכלת עם כולם.
חדר האוכל הומה. ריח חריף של קורדייט מדומה וקפה סינתטי עומד באוויר. השולחן המרכזי שייך כולו למחלקת מלחמות. הם הדבר החם עכשיו. היא מתבוננת בהם נוגסים במנות שלהם במרץ חומצי, בוחנת את קווי הלסת המשורטטים ותנועות הלעיסה הנחרצות שלהם. באחד הברושורים שלה נכתב שזהו אינדיקטור מובהק לאיכות גנטית ועליונות, וכשהיא רואה אותם זורחים מאדרנלין של הרס, היא חושבת שזה נכון. בסינגולריות אין צורך בלסת חזקה, רק בהמון, המון סבלנות.
אחד הבכירים ממלחמות, שחולצתו מגוהצת בקפידה מחשידה, מתיישב מולה ומניח את מגשו ברעש. "אפשר? מפוצץ שם. יותר מדי אגו לשולחן אחד." הוא נוגס בתפוח ירוק בקול פיצוח רם שמהדהד מעל ההמולה. המבט שלו קצת רחוק, כאילו הוא רואה משהו דוהר מעבר לכתף שלה. "טנקים ורחפנים זה כבר פאסה," הוא ממלמל, כמעט לעצמו. "סגסוגת לא מפחידה אף אחד יותר. אנחנו צריכים משהו נושם. משהו עם דופק שיכול להריח פחד, משהו שעושה רעש של חיה." הוא מתנער, ממצמץ ומסתכל עליה. "איך הולך אצלכם? מתי הלקוחות יבינו שעתיד האנושות הוא לא במתכת אלא בשורות קוד?"
היא מתבוננת בו דרך הפריזמה הקרה של המחלקה שלה – אצל אנשי מלחמות, הא.ק.ג. של הנפש הוא לעולם לא גל יציב; הוא רצף של קפיצות מתח אלימות, רעש סטטי טהור וחסר חלומות. "אנחנו עובדים לאט," היא עונה, מנגבת פירור מהזווית של פיה. "המעבר למרחב הדיגיטלי דורש סבלנות. אנשים קשורים מאוד לגוף שלהם. ולדרמה שאתם מספקים להם."
"דרמה מוכרת," הוא מגחך. "אין מה לעשות. אתם מוכרים שקט מוחלט. אלגוריתמים נטולי כאב. קשה לשווק את זה."
רעם מפלח את השמיים. לא כמטאפורה – תקרת הזכוכית הווירטואלית נחצית לחצי, וחומר אפור בן מיליוני שנים ניתך על האדמה כמו עופרת רותחת. שוב.
"מחלקת מיינטננס ישנים על האף לאחרונה," היא ממלמלת לעצמה. הוא מבין את הבדיחה וצוחק, קצת רם מדי, מנסה למלא את החלל. "גליצ'ות במטריקס זה גם תחתיכם? או שכל היופי הזה הולך ישר לאסונות טבע?"
היא מתייאשת מהבדידות האינהרנטית יותר מהר משהיא מספיקה ליהנות מהצחוק המתוק שלו. משהו בה כבה, מתקפל פנימה. "אף אחד אף פעם לא מת מאסונות טבע," היא אומרת בקול שטוח וקמה. שניהם מבינים שלא נותר בה כוח להתכוון ליותר מזה. "אני הולכת לנמנם במעיל שלי בהפסקת צהריים בשלישות רמת גן ב-2011, תהנה."
היא נכנסת למעלית השירות, מעבירה כרטיס מגנטי שחוק ולוחצת על כפתור שעליו חרוט בקושי "ארכיון, עשור שני, לבנט". הדלתות נסגרות על המולת הקפיטריה ונפתחות אל אוויר חורפי ודחוס של גוש דן. הריח הסטרילי של סוף העולם מתחלף מיד בריח של קפה שחור בכוסות קלקר ואבק של רחבת מסדרים.
היא מוצאת ספסל עץ דהוי ומתקלף מאחורי מבנה המשרדים הישן, מתעטפת במעיל א' כבד שגדול עליה בכמה מידות, קוברת את האף בתוך הצווארון שמריח מכביסה של אמא וכמעט מחייכת. אין כאן סינגולריות, אין התעלות תודעה ואין מועמדים שצריך לקדד. יש רק את האפרוריות המנחמת של מערכת בירוקרטית שבה היא באמת רק בורג שולי, ושום דבר שהיא תעשה לא ישנה את מסלול ההיסטוריה. היא עוצמת עיניים אל מול שמש חורפית חיוורת.
באותו זמן, למעלה, הבחור ממלחמות צועד במהירות במסדרון, מכשיר הטלפון צמוד לאוזנו. "טילים בליסטיים, אמרתי לכם כבר שאין אישור לשיגור מעל האטמוספירה מבלי למלא טופס 4-ב'!" הוא נובח אל תוך השפופרת, מרגיש את זרימת הדם המוכרת והאהובה. הוא חיוני. הוא על הגלגל. אבל איפשהו בחלק האחורי של הראש שלו, במקום שבו הסטטיסטיקות והאסטרטגיות לא מגיעות, הוא עדיין רואה את הגב שלה מתרחק. הוא מדמיין את פרויקט הנישה שלו, הסוסים נושפי העשן והדם, דוהרים על פני שממה חרוכה, ותוהה אם בגלגול קודם הוא רכב עליהם, או שאולי פשוט נרמס תחתיהם.
במשרדו, הוא נועל את דלת הזכוכית הכפולה. האורות בחדר מתעמעמים אוטומטית. הוא מתיישב מול המסך, מתעלם ממאות ההתראות הצווחניות ומהנקודות המהבהבות באדום על המפות ההולוגרפיות, ופותח ממשק שחור ונקי, נסתר מהרשת הרגילה של המחלקה. זהו מנוע חיפוש לידע חסר, מערכת עמוקה ואפלה ששואבת נתונים שצנחו לתהום הנשייה, דברים שההיסטוריה פלטה או מחקה בכוונה.
הוא מקליד בשקט, אות אחר אות: "טורינו, 1889. תקרית הפילוסוף".
רוב האנשים באגף מלחמות מחפשים במערכות האלה כלי נשק אקזוטיים או אלגוריתמים נשכחים של השמדה המונית. אבל פרויקט הנישה שלו דורש משהו אחר לגמרי. הוא לא מחפש שריון או שבבים למוח. הוא מחפש תדר. עבור פרויקט סוסי המלחמה הסודי שלו – יצירת סוסים מבשר ודם בהנדסה גנטית – הוא קורא באיטיות את הפלט הדל שעולה מהריק: התיעוד של אותו רגע חורפי, שבו הפילוסוף המפורסם ראה סוס כרכרה מוכה ברחוב, איבד את שפיותו, זינק קדימה, חבק את צווארה של החיה ופרץ בבכי. הוא מעולם לא חזר לדבר לאחר מכן.
הוא מחפש לשכפל את התדר האזוטרי והאילם הזה לתוך ה-DNA של חיה – נוכחות קיומית כל כך טהורה ושבורה, שהיא תמוטט את התודעה של כל חייל או רחפן שיביט בה. נשק פסיכולוגי מושלם, פוסט-אנושי בדרכו שלו.
ובאותו זמן, ב-2011, מאחורי מבנה המגורים המט לנפול בשלישות רמת גן, היא שוקעת לתוך שינה. האוויר הדחוס וריח האגזוזים של גוש דן מתחלפים לאיטם בקור אירופאי חותך. היא חולמת. אילו מישהו במחלקת סינגולריות היה מחבר אליה עכשיו את הא.ק.ג. של הנפש – אותו מכשיר שנועד למדוד את העצימות הרגשית של חלומות לפני ההעלאה למכונה – המחטים היו משתוללות וקורעות את הנייר. היא כבר לא פקידה של ארגזים ועלונים שאף אחד לא קורא. בתוך החלום היא מרגישה את משקל הרתמה הכבד על הכתפיים, ואת אבני הריצוף הקפואות תחת הפרסות שלה. היא שומעת את הצלפת השוט באוויר, אבל היא לא מרגישה כאב, רק כבדות עצומה של חיה שנושאת על גבה את כל צערו של העולם מבלי יכולת לזעוק. מתוך הערפל של טורינו, מגיח גבר משופם במעיל כהה, מזנק קדימה, מטיח את פניו ברעמתה ולוחש התנצלויות נואשות בגרמנית שבורה.
תרצי שארחיב על הפילוסוף?
שורת טקסט מהבהבת פתאום, ישירה וקרה, צפה על גבי הערפל האירופאי כמו פקודת מערכת. סמן של מקלדת מהבהב מולה, והיא חושבת את התשובה שמקלידה את עצמה מיד:
לא. מספיק עם הפילוסוף... פילוסוף... פילוסוף...
ההד של המילה האחרונה מהדהד בלולאה, משנה תדר, מאבד את הריווח הדיגיטלי שלו ומתחיל לצאת מגרונה של הילה הרמ"דית.
"פילוסוף! פילוסוף!"
היא מתעוררת שוב, בבהלה שקורעת לה את קנה הנשימה, כשהיא מבינה שהיא שרועה על הכיסא המשרדי שלה כמו מישהי שרגילה לקשר כל ישיבה עם שינה. הצוואר שלה כואב מהעול המנקר של ראשה. הילה הרמ"דית שלה עומדת במרכז החדר ומנסה להשיג את תשומת ליבה של אחת החיילות במתו"ס - אסתי פילוסוף.
אסתי מנהלת שיחה ערה כל כך שכל שאר הסביבה שלה נאלצת להירדם כדי לשמור על האיזון. חיוך יפה יש לאסתי, אבל עיניים קצת עקומות. ראש גדול. וטבע רע. אבל היא עצמה טובה. היא מחזיקה במבה ביד שלה. היא משתהה במשך שניים-שלושה נצחים לפני שהיא מכניסה אותה לפה.
הבמבה נמסה לה לאט על הלשון, משאירה אחריה אבק של בוטנים וחוסר תוחלת. שלושה נצחים זה בדיוק הזמן שלוקח לשעות הצהריים בבסיס פתוח לעבור. הנוף מהחלון הוא עץ אלון שמעולם לא פנה לאף אחד מלבד לשמש ופתאום נמלא בהתרחשות. משהו זימזם לו בענפים, בעלים. משהו עתיק. משהו חי ונושם, אבל מכני ומיתי כמו סוס טרויאני. נחיל עצום של דבורים, וכולן פועות כאיש אחד. הילה הרמ"דית פותחת את הפה כדי להגיד משהו, אולי לשחרר איזו פקודה צה"לית חסרת משמעות שתשבור את הסטטוס קוו, אבל הקול שלה נבלע. הזמזום מבחוץ מתגבר. זה לא סתם זמזום של דבורים שמצאו צוף. זה תדר. אותו תדר מונוטוני, קודר ומוכר להחריד, שהמכונות במחלקה לאפוקליפסה מפיקות כשהן מעבדות קריסת מערכות כוללת. ואסתי פילוסוף ממשיכה לדבר. היא מדברת על התור בשקם, או על איזה נגד אפסנאות, אבל המילים שלה שואבות את כל האנרגיה הקינטית בחדר. העיניים העקומות קצת שלה בורקות, והטבע הרע שלה מרחף בחלל האוויר כמו גז בלתי נראה שמחייב את כולם לכבות מערכות. היא החור השחור של החדר הזה, וכולם מסביבה קורסים אל תוך אופק האירוע שלה בנימנום קליני, רק כדי שהיא תוכל לסיים את המשפט.
היא (שלנו, הטובה) בולעת סוף סוף את הבמבה ומפנה את המבט מהילה חזרה אל החלון. עץ האלון עומד, נטוע באבסורדיות של עצמו, אבל הנחיל השחור-צהוב שמכסה אותו פועם עכשיו כמו לב אחד גדול. משהו מהמחלקה דלף לתוך החלום שלה, או שהחלום שלה התחיל לכתוב את פרוטוקול סוף העולם. הטלפון הצבאי הישן שעל השולחן לידה – מכשיר פלסטיק אפור ודהוי של תדיראן – מתחיל פתאום להבהב באור כחלחל וחיוור, בדיוק כמו השלוחה שלה בסינגולריות.
המבט של אסתי מצטלב עם שלה לשבריר שנייה. זה חלון זמן צר מדי בשביל הכרה, צר מדי בשביל שאסתי תצליח לקודד את מה שניצב מולה. היא לעולם לא תבין. אבל העיניים העקומות קצת שלה, עם הטבע הרע שרוחש מאחוריהן, נתקעות בה כמו חיצים מגומי – פגיעות קהות, מגוחכות כמעט, שלא באמת מסוגלות לחדור בעד העור, אבל בכל זאת משאירות אחריהן סימן אדום ומועקה עמומה של מישהי שראתה אותך מבלי לראות אותך באמת.
ואז, הזמזום של עץ האלון מתחלף באחת ביללה הדקה והסטרילית של מערכות קירור שרתים.
היא פוקחת עיניים במחלקה לאפוקליפסה. הפלורסנט התאגידי הלבן שוטף את החדר, מוחק את שאריות השמש החורפית של רמת גן. ארגזי הברושורים על הסינגולריות מחכים לה בדיוק באותו מקום שבו עזבה אותם, מסודרים בייאוש מופתי בפינת המשרד. היא מעבירה יד על החולצה שלה, כמעט מצפה למצוא שם פירורי במבה, ונושמת עמוק כדי לנער מעליה את משקל המבט של אסתי, שעדיין מכביד עליה איכשהו. היא מתיישבת חזרה בכיסא הארגונומי שלה. על השולחן, הקופסה השחורה שמשמשת כטלפון לא מצלצלת, אבל במקום זאת, נורה אדומה קטנה – כזו שמעולם לא דלקה קודם לכן – מתחילה להבהב עליו בקצב איטי ועקבי. זו בוודאות לא עוד שיחה טועה שחיפשה את מחלקת מגפות או מלחמות. היבהוב אחד. שניים. שלושה.
היא לא מספיקה להבהב בפעם הרביעית. הדלת הכבדה נבעטת פנימה בעוצמה שסודקת את משקוף הפולימר. משב רוח פתאומי ואלים – שמריח כמו אבקת שריפה, מתכת קרה ואבק של קרבות – שואג אל תוך המשרד האפרורי ומעיף את העלונים באוויר.
בפתח עומד הבחור ממחלקת מלחמות. כל הפוזה הזחוחה של חדר האוכל נמחקה ממנו כלא הייתה. שרוול החולצה המגוהצת שלו קרוע לגמרי, עניבתו מתנפנפת עקומה. בידו האחת הוא גורר מכל קירור כסוף וכבד שנוטף נוזל כחלחל, ובידו השנייה ערימת תדפיסים מסווגים.
"הם... הם לא סוסים," הוא מתנשף, קולו נשבר ומנפץ את השקט הסטרילי של המחלקה. "הפרויקט. הם עבדו עליי."
הוא מסתכל עליה במבט של חיה נרדפת, עיניים מתרוצצות בחוריהן. "את חייבת להחביא אותי. ואת זה." הוא טופח על המכל הכסוף. בדיוק באותו רגע, נשמעת מבפנים נקישה עמומה. צליל של משהו חי וחסר סבלנות.
היא מתבוננת בו. מלחמות זה הטבע שלו. סערה, פרנויה, קונפליקט בלתי פוסק. ולהתעלם מכל זה – זה הטבע שלה. היא אפילו לא קמה מהכיסא הארגונומי שלה. היא מסתכלת על שרוולו הקרוע, על הפחד שניגר ממנו, ופשוט ממשיכה למצמץ באיטיות. בלי להגיד מילה, היא שולחת יד ודוחפת אליו בעדינות את אחד הברושורים המסבירים על ויתור מרצון על האגו.
הוא בוהה בברושור, שפתיו רועדות. הוא מבין. הוא פותח את הפה אולי כדי לקלל, אולי להתחנן, אבל לפני שמילה יוצאת, פרוטוקול אבטחה שקט ובלתי נראה של הרשת פשוט סוגר עליו. אולי זה היה גליץ', אולי פאץ' של המערכת שמחק את המשתמש שלו מהבסיס. זה לא באמת משנה איך הוא נעלם. העיקר שהוא נעלם. בשנייה אחת הוא פשוט התפוגג אל תוך הרעש הלבן, והמכל הכסוף והתדפיסים התמוססו יחד איתו, משאירים רק את הרצפה המבריקה.
״נתראה מחר״ היא אומרת לאוויר ונאנחת חרישית, מסדרת את הברושור שדחפה אליו בחזרה אל ראש הערימה. המילים ״ברוכים הבאים לנקסוס״ זוהרות באדום דהוי, מוזנח.
ואז, הדלת שנטרקה, נפתחת שוב. הפעם לא בבעיטה, אלא בהדף עמוק של ואקום שניצת. משב רוח מקפיא, שמריח באופן בלתי אפשרי מכפור אירופאי עתיק, מאבק כוכבים ומזיעה חמוצה-מתוקה של סוסים, שואג פנימה והופך שוב את ארגזי הברושורים לסופת שלג של נייר.
בפתח עומד גבר צעיר, לבוש בבגדי ריקוד קלאסיים מימי הצאר – טייטס דהויים, חולצה לבנה קרועה ספוגת זיעה שעליה נזרק מעיל פרווה כבד ורטוב. כפות רגליו היחפות פצועות ומדממות, משאירות סימנים אדומים בוהקים על הלינוליאום התאגידי.
יש בו משהו שבור ומר מאין כמותו. הוא נכנס בצעדים מהירים, כמעט מרחפים את החלל, ונופל על ברכיו מול כיסא הפלסטיק שלה. הוא לופת את ידיה בידיו הקפואות, שצורבות לה את העור כמו קרח יבש. המבט שלו רוטט בתדר אקסטטי, חומצי מרוב ייאוש.
"הם אמרו לי שאת בארכיון," הוא לוחש, וקולו סדוק, מלא במתיקות פתאומית ושוברת לב ששוטפת אותה בבת אחת וממיסה את כל קירות המשרד. הרגע הזה עוטף אותה באחיזה של אהבה טהורה, כמו מנוע נשמות עצום שפועם פתאום רק עבורה. "הריקוד שלך... בסנט פטרסבורג. הוא הציל אותי מהחורף. עברו מאה וארבעים שנה, אבל אני זוכר כל סיבוב. הנה את."
הוא מקרב את פניו אל כפות ידיה, עוצם את עיניו, ונושק להן בשפתיים חמות וקרועות. המתיקות מציפה אותה עד כדי מחנק. צבעים זוהרים מתפוצצים לה מאחורי העפעפיים. היא פתאום לא פקידה של שום דבר. היא הכל.
ואז, באלימות מחרידה, זה נתלש ממנה.
שגיאת מערכת צורמת, קול מתכת נגרסת, קורעת את האוויר. הדמות שלו מתעוותת, נמתחת כמו גליץ' במסך שבור, ונשאבת אחורה בעוצמה שוברת עצמות. הוא אפילו לא מספיק לפקוח את עיניו לפני שהוא מתנפץ לרסיסים של קוד שחור ומתפוגג לאין.
הדלת נטרקת מעצמה. השקט הפלורסנטי, הלבן והאטום, חוזר לחדר כמו סטירה מצלצלת. על הרצפה נותר רק כתם קטן ודהוי של דם, והלב שלה פועם במהירות של חיה פצועה, מחפש באוויר את המתיקות והשייכות שכבר התנדפו, משאירות אחריהן ריק מוחשי וכואב יותר מכל מה שהכירה מעודה.